על המקום > הסטוריה

גרעין אלון מורה

גרעין אלון-מורה שכם, אשר שם לו למטרה להקים ישוב יהודי במרכז השומרון, סמוך ככל האפשר לשכם, התגבש עוד לפני מלחמת יום הכיפורים. הכוונה היתה לממש את זכותנו הטבעית על חבל ארץ זה ע"י המעשה הציוני הבסיסי של ההתיישבות, להסרת החרפה של מניעת התיישבות יהודית בחבל ארץ שלם הנטוע עמוק כל כך בזיכרון הלאומי שלנו. אל אלה חברו קריאת המפה הביטחונית והמדינית העכשווית, המחייבת הקמת ישות יהודית אשר תוכל להיות משקל נגד למציאות הפלשטינאית המתגבשת ומתעצמת, יחד עם נתונים אסטרטגיים ביטחוניים נוספים: ישיבה על ציר האורך המרכזי של גב ההר בארץ ישראל המערבית. שליטה מערבה מרכסי הר גריזים והר עיבל על חלקה הגדול של רצועת החוף הצפופה של מדינת ישראל ומזרחה אל בקעת הירדן.

רצונו של הגרעין, אשר מנה בראשיתו כמה עשרות משפחות ומספר רווקים ורווקות מכל חלקי הארץ, לא ניתן לו על נקלה. התחושה החריפה של הזכות והחובה לצעוד את הצעד הזה במהלך הגאולה של העם והארץ הייתה אולי נחלת רבים בקרב העם, אך לא זכתה לגיבוי מספיק בקרב הגורמים הממסדיים אשר אישורם היה נדרש להקמת הישוב. כמו במקרים רבים קודמים בהיסטוריה הציונית, גם כאן קדם הנעשה לנשמע. רק לאחר מגעים רבים ומספר ניסיונות התיישבות, אשר במהלכן התגבשה תנועת גוש אמונים, ואשר הגיעו לשיאן בניסיון התיישבות בסבסטיה בחנוכה תשל"ו, אושר לגרעין להתיישב במחנה "קדום", 11 ק"מ מערבית לשכם. פריצת הדרך הראשונה נעשתה. השומרון פסק מלהיות ריק מיהודים. בעקבות התחלה ראשונה זו באו במשך השנים ישובים נוספים המעטרים את הרי השומרון. 
 
הישג ראשון הושג, אך הפנים היו עדיין קדימה, כשהשאיפה היא המטרה המקורית: ישוב יהודי בסמיכות בלתי אמצעית לשכם. ושוב ניסיונות ומאבקים עד אשר ניתן האישור הממשלתי והגרעין עולה לגבעת רוג'ייב מדרום מזרח לשכם. האדמות במקום זה הן אדמות בבעלות ערבית פרטית, אך בהמלצת היועץ המשפטי לממשלה נתפסת הקרקע לצורכי בטחון והישוב מוקם. אלא שתפיסה זו לא עמדה במבחנו של הבג"צ, המורה להחזיר את האדמה לבעליה הערביים. התעקשותו של הגרעין ותביעתו להשוות את החוק במקום לחוק השורר בתחומי המדינה באופן שתתאפשר תפיסה לצורכי ציבור לא מובנת הפעם גם לאוהדיו והגרעין מקבל את הדין ועובר אל נקודה חלופית הנקבעת על רכס הר כביר, בטו' בשבט תש"מ, שם נקבע מקומו של הישוב 'אלון-מורה שכם'.
 

נסיונות העלייה לשומרון (על קצה המזלג...)

במלחמת ששת הימים, אייר תשכ"ז, שוחררו יהודה ושומרון.

לגוש עציון חזרו "ילדי גוש עציון", שבגרו. גם לחברון הגיעו יהודים וקריית ארבע הוקמה.

מה עם השומרון?

את השליחות הזו לקחו על עצמם חברי גרעין "אלון מורה".

תוך כדי ההכנות לעלייה פרצה מלחמת יוה"כ. רוב הגברים גויסו למלחמה ולכן נאלצו הנשים להתגייס למאמץ ההתיישבות. קבוצת הנשים נפגשה עם ראש הממשלה של אז, גולדה מאיר, הן ניסו לשכנע אותה שההתיישבות בשכם תוכל להביא "זיק של תקווה לעם-משהו שאומר שממשיכים ללכת קדימה..." , אך גולדה לא נתנה את הסכמתה: "עוד לא הגיע הזמן לממש את הזכות" .

פגישה זו הוכיחה לחברי "גרעין אלון מורה" שייאלצו לעלות גם בלי אישור ממשלתי.

"שבע יפול צדיק וקם" שבע פעמים עלו חברי הגרעין למקומות שונים באזור השומרון, שבע פעמים פונו, אך בכל עליה התגבר כוחם והצטרפו רבים למאבק על זכות היהודים להתיישב בכל חבלי הארץ.

 

עליה ראשונה - מחנה חורון

בט"ו סיוון תשל"ד, אחרי עוד נסיונות של הגרעין לעלות עם אישור הממשלה ללא הצלחה,

יצאו לדרך חברי הגרעין, ואיתם הרב צבי יהודה, ללא אישור הממשלה. היציאה הייתה מכיוון מחולה לחווארה- ארבעה ק"מ מדרום לשכם.

עם חברי הגרעין באו עוד כמאה אנשים, וביניהם חברי הכנסת-אריאל שרון, גאולה כהן וזבולון המר. תוך שעה קלה הוקמו 16 אוהלי בד, הונף דגל, ושתלו עצים עם הרב צבי יהודה.

הרב צבי יהודה בירך "שהחיינו".

במשך הזמן הגיעו למקום חיילי מג"ב ומושל שכם שפתחו במו"מ עם המתיישבים על הפינוי (היום, לצערנו, הצבא מתורגל, ולא מרגיש שיש בעיה לפנות...) החיילים לא רצו להשתמש בכוח והמו"מ נמשך עד הערב. בסופו ניתנה הפקודה לפנות מייד ואם יש צורך - אפילו בכוח.

הפינוי היה קשה ומכאיב. הנשים והילדים עלו "מרצון" לאוטובוס, וכנגד הגברים השתמשו החיילים בכח. ברב צבי יהודה החיילים לא העזו לגעת ורק ניסו לשכנע אותו לעלות לאוטובוס אבל הרב התעקש, החזיק בגדר התייל ואמר, שאם הם רוצים לפנותו יהיה צריך להביא מכונת ירייה, ויצטרכו להרוג אותו לפני.

בסוף הפינוי נשאר הרב לבדו במחנה עד שבסוף עזב הרב את הגדר ונכנס למכונית.

נסיון העלייה הראשון אומנם לא הצליח למלא את המשימה, אבל עורר את הציבור לשאול שאלות שעד כה לא עלו על הפרק, וצירף לגרעין אלון מורה אוהדים רבים.

 

עליה שניה - תחנת הרכבת בסבסטיה

ששה שבועות עברו מהעליה הראשונה – תקופה רבת פעילויות, ותושבים ואזרחים רבים הפכו אם לא לאוהדים, אזי למודעים לשאלת ישובה של שכם.

לעלייה השנייה נבחרה תחנת הרכבת הטורקית מול חורבות העיר סבסטיה, כ-15 ק"מ מערבית לשכם.

מתוך ידיעה שהפעם יחסמו השלטונות את הדרכים, הציבור חולק לכמה קבוצות שיצאו ממקומות שונים.

למרבה המזל הצליחו כולם להגיע בלי היתקלות עם הצבא, עד היום לא ברור כיצד .

במשך ארבעה ימים נמשכה נהירה של אוהדים בדרך לסבסטיה.

30 משפחות חברי הגרעין ו 50 ילדיהם ציפו למאות אוהדים – ואלפים הגיעו.

למרות החום הכבד ולמרות צום ט' באב נהרו האנשים ברכב וברגל,

וביניהם ח"כים, אנשי רוח, פרופסורים, סטודנטים והרבה הרבה נוער. המוני האוהדים שימשו תשובה ניצחת לראש הממשלה, רבין, שטען שהממשלה לא יכולה ללכת אחרי כל שיגעון של 100 חבר'ה...

בזכות האלפים שהגיעו לא הייתה החלטה מיידית על פינוי .

במוצ"ש ערב ט' באב, לאחר התלבטויות, החליטו חברי מזכירות הגרעין שהם לא מתכוונים להתפנות מרצון, אך לא יתנגדו בכח לחיילי צה"ל.

המזכירות ביקשה מהממשלה לא לפנות אותם, וקבעה פגישה עם שר הביטחון דאז שמעון פרס. השר פרס הבהיר להם חד משמעית שהממשלה לא מסכימה בשום אופן להתנחלות והמתנחלים נדרשים להתפנות.

במוצאי ט' באב הגיע הרמטכ"ל מוטה גור לנסות לשכנע אותם להתפנות מרצון והבטיח לנסות למצוא מקום אחר להתיישב בו, המזכירות התנגדה. הפינוי בוצע למחרת.

העלייה השנייה, על אף שגם היא נכשלה, העלתה את נושא סבסטיה לכותרות, ומה שנחשב עד עכשיו לחלומם של מעטים הוכח כדרישתם של רבים.

עליה שלישית - מבצע הקפות

במוצאי שמחת תורה כ"ב תשרי תשל"ה, אלפי אנשים נעדרו מההקפות השניות בכל רחבי הארץ.

אלה היו אלפי האוהדים שהתלוו אל גרעיני גוש אמונים שהתגבשו עם גרעין אלון מורה.

האלפים יצאו ממקומות שונים בארץ לשני מוקדים: שומרון וסביבות יריחו (באותו זמן עמדה על הפרק תוכנית נסיגה מיריחו). הצבא והמשטרה הציבו מחסומים ויצאו לדלוק אחרי המתנחלים כבר בנקודות האיסוף, אך רוב הקבוצות הגיעו ליעדיהם או קרוב להם.

רוב חברי גרעין אלון מורה ובראשם מאיר הר ציון, הגיעו ליעד שנקבע מראש - משטרת נבי צאלח, 20 ק"מ מצפון מערב לרמאללה. (במקום בו נמצא היום הישוב נווה צוף).

קבוצות הוסיפו להגיע עד הצהריים – זוגות צעירים, נוער, אנשים ונשים בגיל העמידה שצעדו כל הלילה בהרים עמוסים ציוד ושק"שים.

בתקשורת פורסם שנקודות התנחלות רבות קמו בלילה, וזאת מכיוון שכל הקבוצות שלא הצליחו להגיע ליעד, התיישבו במקומות שהגיעו אליהם.

הפינוי היה קשה עבור כל מי שהיה שם- גם המתנחלים וגם החיילים.

המבצע נמשך שבוע, ותרם את תרומתו בכך שהנושא נהפך לעניין לאומי, המבצע עורר הדים בארץ ובחו"ל, וגוש אמונים נעשה נושא לסקרנות, דיווחים ומעשיות.

 

עליה רביעית - מסירות נפש

כ"ב אדר תשל"ה

בעקבות הצהרתם של חברי הגרעין, שהם מוכנים למסור נפשם על ישוב השומרון, פנו 150 חברי הגרעין בשעת חצות לתחנת הרכבת בסבסטיה והתחילו להרכיב שני מבנים ובניין אבן לבית כנסת, לאור פנסי גז.

עם עלות השחר ניצבו שני צריפים וחצי מבנה אבן.

בקרב חברי הגרעין נשמעה טענה שיש לעזוב את המקום בגלל השתלטות המחבלים על מלון "סבוי" בת"א, אך לעומתם טענו אחרים שהתיישבות זו היא התשובה למעשי הטרור, ושהעיתוי מושלם.

הפינוי שהתבצע למחרת היה מהקשים ביותר, הגברים עלו על גג התחנה והורדו משם בכוח.

 

עליה חמישית - עקשנות

בו' ניסן תשל"ה שלחו המתנחלים מכתב אל היועץ המשפטי, שבו כתבו שאם הם חושבים שהם עוברים על החוק שיעמידו אותם לדין!

בפעם החמישית פונו חברי הגרעין מתחנת הרכבת בסבסטיה, בפינוי שהיה הקשה ביותר – חיילים אמרו שאם יתבקשו שוב לפנות מתנחלים, יבקשו שיחרור ממשימה זו.

בערב הגיעו המתנחלים, כפי שנקבע מראש, למשרד ראש הממשלה ושם נערכה הפגנה סוערת וכרגיל - נעצרו חברים ושוחררו בלי שום תהליכים משפטיים נגדם.

במסיבת העיתונאים נאמר

"אנו יודעים שאנו מטיחים את ראשנו בקיר. אך ראשנו מברזל, והקיר – סופו שיזדעזע ויפול"

 

עליה שישית - פלוגות עבודה

בי"ט באב תשל"ה, הגיעו 8 מחברי הגרעין, ובידם אישור לעבוד כאזרחים עובדי צה"ל וללון בתחנת הרכבת.

חברי הגרעין חשבו שאולי יצליחו לעלות לקרקע בדרך זו, שעזרה לישוב עפרה לעלות לקרקע 3 חודשים קודם לכן. כמו כן, הנסיון נועד גם בשביל לכבוש את העבודה מהערבים.

שבועיים נמשכה העבודה במרץ ובהתלהבות, עד שהגיע הוראה משר הביטחון – פינוי מוחלט.

 

עליה שביעית - ציונות מעשית

בכ"א כסלו תשל"ו, הגיעו המתנחלים לתחנת הרכבת. המבצע נקרא "ציונות מעשית" כתשובה לגינוי הציונות באו"ם.

החיילים שנשלחו לפנות את המתנחלים הגיעו לאחר כמה שעות, ומצאו אותם שקועים בשיקום התחנה.

המתנחלים נמלטו להרים ומשם פונו אחד אחד.

שוב נסיון שנכשל, אבל היה בבחינת "חזרה גנרלית" לקראת העלייה השמינית.

 

עליה שמינית - התמדה ומסירות

העלייה השמינית היתה גולת הכותרת של כל העליות,

היא סיכמה את המאמצים והניבה את הפירות המקווים.

התוכנית הייתה להגיע בחנוכה תשל"ו עם ציבור גדול לתחנת הרכבת בסבסטיה.

ההנחה הייתה שהצבא כבר מכיר את מסלולי ההגעה,

ולכן הוחלט שאם יתקדמו בטור רגלי מהקו הירוק – לא יצטרכו לחפש דרכי מסתור, ובכל זאת לא יוכלו להעצר.

חברי הגרעין ואוהדיהם הגיעו ברכביהם עד טול–כרם ומשם התקדמו ברגל.

צעדה של ציבור כזה גדול לא נגמרה בלילה אחד, ובערב חנו ההמונים על ההרים, והאיזור כולו הואר בנרות חנוכה.

יום למחרת הם הגיעו לסבסטיה, כשהם רעבים וקופאים מקור.

שמונה ימים התקיים המחנה בתחנת הרכבת בסבסטיה.

במהלך ימים אלו הצליחו, למרות המחסומים הצבאיים, להביא למקום סמי טריילר עם חלקי מבנים טרומיים שנבנו במקום.

גם ציוד בסיסי היה קשה להעביר, עקב הוראת הממשלה שמנעה העברת ציוד למתנחלים.

אחד הגורמים העקריים שהשפיעו על הממשלה לא לפנות את המתנחלים, היה כנס של מנהיגים ציוניים מכל העולם, שבאו להביע את הזדהותו ועמידתו המאוחדת של העם היהודי מאחורי מדינת ישראל, וחלק מהמנהיגים הביאו אהדה כלפי ההתישבות והמתנחלים.

המתיישבים נשארו במקום, וככל שנשארו יותר במקום, כך היה קשה לממשלה להחליט על פינוי.

נציגות הגרעין הוזמנה לפגישה בלשכת שר הביטחון, אחרי שכבר מובן שהפעם עומדים להציע הצעה מעשית ולא להודיע על פינוי.

במשלחת השתתפו נציגות ממזכירות הגרעין וממזכירות גוש אמונים.

במהלך הפגישה גובש מסמך שנכתב בכתב ידו של שר הביטחון – פרס, ושנוסח בהתייעצות ראש הממשלה – רבין,

במסמך נאמר:

"הגרעין בשלמותו יוכל להתגורר בלב השומרון,

באחד ממחנות צה"ל ולנהל חיי ישוב עצמאיים לכל דבר.

משרד הביטחון ידאג למגורי 30 המשפחות ולתעסוקה מתאימה.

הממשלה תקיים תוך חודשיים – שלושה

דיון מקיף בתוכנית ההתישבות ביהודה ושומרון .

כמו"כ סוכם כי דיון זה לא ישפיע לרעה על עצם מציאותו של הגרעין בלב השומרון"

 

במוצאי חנוכה תשל"ו עברו משפחות הגרעין למחנה קדום,

זה היה המקום הראשון בו שכן הישוב אלון מורה. כיום יושב שם הישוב קדומים.

חברי גרעין אלון מורה התקרבו במהלך השנים עוד לכיוון שכם,

וכעת אלון מורה נמצאת על רכס הר כביר, הצופה על שכם ממזרח.

 
 
 
 
  • נעם ופדות ידיד, מזל טוב לנישואיכם וברוכים הבאים לאלון מורה לשכונת רמי
  • שי וטליה סויסה ברוך שובכם לאלון מורה, לשכונת גבעת הברכה
  • אפרים ונטע בן שחר, ברוך שובכם לאלון מורה, לשכונת צל הרים